"החיים הם כמו משחק קלפים. הקלפים שקיבלת הם דטרמיניזם; הדרך בה אתם משחק איתם היא רצון חופשי"

(ג'ווהרלל נהרו)

משרת המלך הגיע בריצה, חיוור לחלוטין. "מה קרה?" שאל אותו המלך. "אני זקוק בדחיפות לאחד מסוסי הארמון, על מנת שאוכל לברוח רחוק ככל האפשר מהעיר..." השיב המשרת.

המלך האיץ במשרת, לספר מה פשר התנהגותו והוא שיתף את המלך בקורות אותו בוקר: המשרת הסתובב בשוק העיר ולפתע ראה את מלאך המוות, מביט בו במבט מוזר. "אם כך, רכב על סוסי המהיר ביותר וברח לעיר הרחוקה בממלכה – לסמרה" פקד עליו המלך.

כעס המלך על שמלאך המוות הפחיד את משרתו והלך לשוחח איתו בשוק. כאשר ביקש ממלאך המוות הסבר לפשר התנהגותו כלפי משרת המלך, השיב לו מלאך המוות "לא התכוונתי להפחידו, פשוט הופתעתי לראותו, לאור העובדה, שאני אמור לפגוש בו מחר בסמרה...".

סיפור דטרמיניסטי זה, הממחיש כיצד העתיד קבוע מראש, כל אירוע מתרחש כתוצאה מרצף סיבות קודמות ועל כן, אינו ניתן לשינוי, מופיע בגרסאות רבות משחר האנושות. מטרגדיות יווניות, כאדיפוס המלך של סופוקלס, אשר הוריו ניסו לשווא, כמובן, למנוע את הנבואה שירצח את אביו ויתחתן עם אימו ועד סרטים רבים בימינו, המשתמשים במהלך מבני, המתחיל בסצינת הסיום ואז חוזרים ומספרים את הסיפור כולו עד הסוף הידוע מראש והבלתי נמנע.

השאלה היא, מה אומר המדע על סוגיה זו? האם העולם הוא דטרמיניסטי וקבוע מראש או שמא האינטואיציה החזקה שלנו בבחירה החופשית שיש בידנו וביכולת שלנו להשפיע על העולם, היא זו שתואמת את המציאות?

המהפכה המדעית של המאה ה – 17 הפכה את תפיסת העולם המדעית לדטרמיניסטית לחלוטין. ההבנה שהלכה והתפתחה באותה תקופה החל מרנה דקארט, דרך ניוטון וגליליאו, הייתה שהעולם הוא מכונה הפועלת על פי חוקים מסוימים אשר ניתן להכיר אותם בכל רגע ולפי תנאי ההתחלה של המכונה והחוקים על פיהם היא פועלת, לדעת בודאות בכל רגע בעתיד כיצד היא תתנהג.

המטרה של המדע הניוטוניאני היא הבנה מלאה של חוקי הטבע. כאשר נכיר את החוקים כולם, נוכל לדעת כיצד פועל היקום בכל רגע ולצפות כיצד היקום יראה בנקודת זמן עתידית.

כבר בפוסט הקודם הזכרנו את פייר סימון לפלס, אסטרונום שחי במאה ה 19 ועסק בין השאר ביישום תורתו של ניוטון לתנועת כוכבי הלכת במערכת השמש. לפלס נתן ביטוי חזק להשלכות הדטרמיניסטיות של תורת ניוטון. הוא תאר ישות בעלת תבונה עילאית (היום, בודאי, היה נעזר בדימוי של מחשב על), שמקבלת מידע מפורט לגבי מיקומו, מהירותו וכיוון תנועתו של כל אטום ביקום. אם מידע כזה היה בידיה של אותה ישות, הרי שבאמצעות אוסף החוקים הניוטוניאניים, היא תוכל לחזות במדויק את מצב היקום בכל רגע ורגע עד אינסוף.

הבעיה היא שגם הגוף האנושי והמוח האחראי על קבלת ההחלטות והבחירה בפעולה, בנוי מאותם חלקיקים אשר תנועתם נובעת מסיבות שאינן תלויות בהם. כלומר, אם אותה ישות עילאית תסתכל על כל החלקיקים ביקום, כולל החלקיקים המרכיבים את מוחנו, היא תוכל לזהות את אוסף הסיבות, מהמפץ הגדול ועד היום, שהביא אותנו למצב הנוכחי. ולכן, בעולם בו ניתן לזהות את הסיבות שהביאו אותנו לבחירה שבחרנו ולצפות בכל רגע עתידי מה יהיה מעשינו, אין מקום לרצון חופשי והתחושה שלנו ביכולת הבחירה החופשית שלנו היא אשליה בלבד.

כמובן, שהפתרון הפשוט הוא להניח שיש ישות נוספת שנקראת נפש/תודעה/נשמה, שהיא נפרדת לחלוטין מהעולם הפיזי, לא ניתנת להסבר במונחי המדע והיא שמאפשרת לנו לעסוק בבחירה חופשית.

הבעיה היא שהפתרון הזה, לא רק שאינו מפשט את הדיון, אלא, מוסיף מרכיבים שאינם מובנים מאליהם כלל והופך את הדיון למורכב הרבה יותר.

ולכן, עוד לפני שדנים בשאלות הפילוסופיות הקשות העולות מקיום ישות נפשית שאינה תלויה בחומר, ננסה בכל זאת למצוא את הפתרון בחומר הנראה בטבע.

רבים, במהלך המאה ה – 20, תלו תקוות רבות במדעים החדשים, אשר יתנו את המסגרת והבסיס לפתרון שאלת הבחירה החופשית. אולם, לצערי, לא זו הייתה התוצאה של המהפכות במאה הקודמת. כבר בשלב מוקדם, היה ברור לכל שתורת היחסות של איינשטיין, לא רק שאינה פתח תקווה בנושא זה, אלא היא ביססה באופן חד משמעי את התפיסה הדטרמיניסטית של איינשטיין על היקום.

אחת המשמעויות המרכזיות של תורת היחסות ושל מושג המרחב-זמן (שבהם נדון בפרוטרוט בפוסטים הבאים), היא שכל האירועים ביקום מאז ועד עולם, קיימים במקביל. על מנת להבין זאת, האנלוגיה הטובה ביותר היא של מפה. כאשר אני מסתכל על מפה גאוגרפית, אני יודע את מיקומי במפה וכשאני מחפש את דרכי מתל אביב לירושלים, אני יודע בודאות גמורה שאף על פי, שטרם הגעתי לירושלים, ירושלים קיימת במציאות ומחכה לפגוש בי כאשר אכנס בשעריה. העובדה שטרם הגעתי לירושלים, לא מעידה דבר על אי ממשותה או קיומה של ירושלים במציאות.

הדבר המסתורי הנובע מתורת היחסות ומושג המרחב-זמן, אשר הופך את הזמן למימד רביעי יחד עם שלושת מימדי המרחב, הוא, שגם ארועים בזמן, מתנהגים באותה צורה. כלומר, יש להסתכל על כל הארועים בחיינו ובחיי היקום כולו כארועים הקיימים על מפה. העובדה שאני חווה רגע מסוים בזמן כ"עכשיו", מעיד על כך שאני נמצא בנקודה מסוימת במפת הזמן שלי ולא אומר דבר על אי הממשות והקיום של כל רגע אחר בעבר שלי או בעתיד שלי, אשר כבר מופיעים על המפה. במילים אחרות, על אף העובדה, שאני חש ונמצא כרגע, ברגע מסוים בהווה שלי, כל רגע אחר בעתיד שלי כבר קרה ומחכה לי. כמו שהכניסה שלי לירושלים תתרחש כתוצאה מהתנועה שלי במרחב (ואינה מעידה על חוסר קיומה של ירושלים לפני ההגעה שלי), כך החוויה שלי את האירוע העתידי תתרחש כתוצאה מהתנועה שלי בזמן (ואינה מעידה על אי ממשותו של אירוע זה עוד בטרם חוויתי אותו). כלומר, כל אירוע בעתיד שלי כבר קיים וממשי ועל כן, כל בחירה שאבחר בעתיד כבר נקבעה מראש ואינה פתוחה לבחירה החופשית שלי.

המשמעות הזו של תורת היחסות, שנקראת "יקום הגוש", היא בלתי נתפסת באינטואיציה ובחוויה שלנו את העולם, אולם, למרות ניסיונות אינספור, כבר מעל מאה שנה, לא הצליח איש להפריך את ההבנה הזו ותורת היחסות רק הולכת ומקבלת תמיכה ואישוש.

תורת הקוואנטים (שגם בה נדון בפרוטרוט בפוסטים הבאים) פתחה פתחים חדשים אשר רבים ניצלו אותם למתן הסבר לבחירה החופשית. בעיקר בשל העובדה, שהיא החריבה לחלוטין את ההבנה הניוטוניאנית אשר עליה התבסס לפלס, ביכולת שלנו להכיר את כל המרכיבים של היקום בכל רגע ולחזות כיצד יתנהג היקום ברגע הבא. על פי תורת הקוואנטים, לא ניתן לחזות באופן דטרמיניסטי כיצד העולם המיקרוסקופי ממנו בנוי היקום, יתנהל ברגע הבא.

הבעיה היא שכל הדיון הקוואנטי והחיבור שלו לשאלות הרצון החופשי הוא מאוד מוטה ומבוסס על רצון עז של הכותבים למצוא מרכיבים מיסטיים ורוחניים במדע החדש הזה.

תורת הקוואנטים הכניסה שני אלמנטים לדיון הדטרמיניסטי: אקראיות/הסתברות והשפעת המדידה על המציאות.

על פי תורת הקוואנטים, החלקיקים ביקום אינן מתנהגים באופן דטרמיניסטי. לא ניתן לחזות בדיוק את התנהגות כל חלקיק, בכל שלב, מכיוון שההתנהגות של החלקיקים היא במקרים מסוימים אקראית לחלוטין ובמקרים אחרים ההתנהגות היא הסתברותית, כלומר, ניתנת לחיזוי ברמה סטטיסטית בלבד (לדוגמא: 20% שיתנהג באופן X ו 80% שיתנהג באופן Y).

הבעיה היא, שהעובדה שהעולם המיקרוסקופי אינו דטרמיניסטי, אינה מעידה דבר על שאלת הבחירה החופשית, מכיוון שבחירה חופשית לא יכולה להיות אקראית או סטטיסטית. בחירה חופשית צריכה לאפשר לישות הבוחרת לבחור בלי שום מגבלה את מה שברצונה לבחור. אי אפשר לבחור באופן אקראי, כי אז לא מדובר בבחירה של הבוחר אלא בתוצאה אקראית. בחירה שמבוססת על סטטיסטיקה, היא בסופו של דבר, מוגבלת על ידי הסטטיסטיקה עצמה ולכן אינה בחירה חופשית.

כלומר, הפתח הסטטיסטי/אקראי של תורת הקוואנטים אינו מאפשר מקום לבחירה חופשית.

האלמנט השני של תורת הקוואנטים, השפעת המודד על המערכת הנמדדת, הוא הגביע הקדוש של כל מי שרוצה להוכיח שיש לנו השפעה על היקום (השפעה פיזית, מיסטית, רוחנית, קוסמית...).

גם אם נצא מנקודת הנחה שהמודד (בן האדם) משפיע על התוצאה הנמדדת במערכת הקוואנטית, כלומר, על פי התופעות המתוארות בתורת הקוואנטים, אנחנו יכולים להשפיע על העולם, או נכון יותר לעבור משלב פיזיקלי מסוים לשלב אחר (וחייבים לציין פה, כפי שאפרט בפוסטים עתידיים, שמדובר בהנחה מאוד מאוד בעייתית), הרי שבסופו של דבר, אנחנו נתקלים באותה בעיה בדיוק. התוצאות הנמדדות בניסוי הקוואנטי המושפע כביכול על ידי המודד, הן תוצאות סטטיסטיות. ניתן לחזות את התוצאות הללו ברמה הסתברותית. במילים אחרות, על פי תורת הקוואנטים, אנחנו יכולים להשפיע על העולם, אבל הוא יתנהג בהתאם להסתברויות (לדוגמא: 20% שיתנהג באופן X ו 80% שיתנהג באופן Y), ושוב ההשפעה שלנו מוגבלת בסטטיסטיקה ולכן לא נכנסת לקטגוריה של בחירה חופשית אמיתית. מבלי להכנס לפרטים בשלב זה, נשתמש בניסוי החתול הידוע של שרדינגר. העובדה שאני מסתכל על החתול, גורמת לו לעבור למצב של חי או מת. אולם, אני יכול לצפות מראש מה הסיכוי שהוא יעבור לכל אחד מהמצבים ולכן לא ניתן לשייך לתוצאה איזושהי בחירה של המודד.

אם הצלחתם להחזיק מעמד עד עכשיו, אני חייב לאכזב אתכם. לדעתי כל הדיון הזה הוא די מיותר. הסיבה היא, שבסופו של דבר, כל שאלת הבחירה החופשית שלנו מבוססת על התודעה שלנו, שבה מתבצעת הבחירה חופשית והבעיה היא שעד היום, אף אחד בעולם כולו, לא יודע להסביר מהי התודעה.

אמנם חקר המוח הוא תחום שמתפתח באופן מדהים בעשרות השנים האחרונות, אולם, אין היום שום מודל שיודע לתת הסבר לתופעת התודעה. בהקשר הדטרמיניסטי, ניסויים שבוצעו לראשונה בחקר המוח ע"י בנג'מין ליבט, בשנות השמונים של המאה ה – 20 וחזרו בגרסאות שונות עד ימינו, הראו שתחושת קבלת ההחלטה שלנו, מופיע באופן מודע כמה שניות! אחרי שהתהליך כבר התחיל ברמת החשמלית-כימית במוח. במילים אחרות, הבחירה החופשית המודעת שלנו לכאורה, החלה עוד בטרם היינו מודעים לכך שאנחנו בוחרים. כלומר, גם בעולם חקר המוח, ההבנה כרגע היא שתחושת הבחירה החופשית שלנו היא אשליה והיא נובעת מתהליכים פיזיים או תת-מודעים דטרמיניסטיים שקודמים להחלטה המודעת.

אולם, התודעה היא חידה גדולה שטרם נפתרה. רוב האוכלוסיה האנושית, מאמינה כי התודעה, בסופו של דבר, היא תוצר של ישות נוספת שאינה פיזית הקרויה נפש ומתוארת בדתות ובתרבויות שונות, באופנים שונים שניתן להכלילם כמושג אחד דומה. הנפש, היא ישות נוספת, שאינה פיזית ואינה חומרית ולכן אינה ניתנת להסבר באמצעות המדע או כל שפה המתארת את היקום הפיזי או החומרי. בסופו של יום, הנפש היא עניין של אמונה או חוויה והכלים להוכחת קיום הנפש צריכים להגיע מתוך פרדיגמה שאינה מדעית, מתוך שפה רוחנית, חוויתית. כל מי שמנסה לתאר את הנפש באמצעות כלים מדעיים, חומריים, מכשיל את עצמו משום שזה דומה למי שמנסה לבנות משפטים המורכבים מעברית וסינית ומצפה שיצאו תקפים מבחינה תחבירית. כל שפה בפני עצמה היא לגיטימית אבל שילוב שלהן פשוט בלתי אפשרי.

המאמין שהנפש היא ישות נפרדת, צריך להסביר את אחת החידות הגדולות שליוו את המין האנושי – שאלת ההפרדה וההשפעה בין הגוף והנפש, שהרי הנפש היא ישות נפרדת אבל משפיעה על המוח הפיזי (אם אין לנפש מרכיב חומרי, איך נוצר החיבור ביניהם ואיך היא משפיעה על החומר? לא אדון בשאלה גדולה זו כאן, אבל ההשפעה לא יכולה לבוא במרכיבים חומריים כי הם לא קיימים בנפש ולא במרכיבים רוחניים שאינם קיימים בגוף). המאמין שהתודעה היא תוצר אמרגנטי (מתהווה) של החומר, חזקה עליו, להמשיך לחפש את הפתרון לשאלת הבחירה החופשית בכלים מדעיים.

לבסוף, שאלת התודעה יכולה להתבהר באמצעות תחום חדש יחסית שהתפתח מסוף המאה ה -20 ומקבל תנופה משמעותית בימינו: תורת המורכבות והרשתות. בסופו של דבר, המוח האנושי הוא רשת נוירונים, המקיימים קשרים חשמליים וכימיים, במבנה מורכב מאוד שטרם הצלחנו להבינו. כפי שנלמד בפוסטים עתידיים, תורת המורכבות מדברת על תכונות אמרגנטיות (מתהוות) הנוצרות מתוך המורכבות של האינטראקציה בין המרכיבים של המערכת ושלא ניתן למצוא אותה במרכיבים עצמם. כלומר, תופעת התודעה, אשר מאפשרת לנו לחוות את תחושת הבחירה החופשית, היא תופעה אמרגנטית, מתוך המבנה המורכב של המוח האנושי.

האם הבנה זו תקדם אותנו בפתרון השאלה הקשורה ביכולת הבחירה החופשית שלנו? לדעתי התשובה לכך היא חיובית. לא רק מפני שאסור לנו לוותר על התחושה שלנו באמיתות הבחירה החופשית, אלא, מפני שתורת המורכבות יחד עם תובנות חדשות ומעניינות הנוצרות בשנים האחרונות בנוגע לתופעת השזירה הקוואנטית יכולה לפתוח פתח חדש ומעניין ולפנות מקום בעולם הפיזי לבחירה החופשית.

הבעיה היא שבסופו של יום, מכיוון שהתודעה, היא המושג היחיד שאנחנו יכולים לבחון באמצעות שימוש בו בלבד, הרי שבשאלת התודעה כל אחד יכול לתפוס עמדה ולהתבצר בה בביטחון רב ולהתמודד עם טענות נגדיות. על כן, שאלת התודעה, היא לדעתי, שאלה של אמונה וחוויה סובייקטיבית, שלעולם לא נוכל להפריך לחלוטין את טענותיו של שום צד לדיון ולכן, היא יוצאת ממסגרת הדיון המדעי ועוברת למסגרות דיון לגיטימיות אחרות. או במילים פשוטות, שיהיה לכם בהצלחה...